מבט חטוף מבחוץ על מבנה בית הכנסת, הנחבא מעט בתוך הרחוב, לא יגלה את עוצמתו, את הסיפורים הרבים החבויים בין קירותיו ומחוצה להם, את כל מה שהתרחש בו במהלך השנים. סיפור של תחייה, תורה ציונות וקהילתיות שהלך ופרח בעיר העברית הראשונה.
שנת 1932. ימי העלייה הרביעית לארץ ישראל. זה עתה חגגה העיר תל אביב הצעירה עשרים שנות קיום. עולים בורגנים מפולין ומגרמניה מגיעים בהמוניהם, מצטרפים אל עשרות אלפי התושבים בעיר המתפתחת ומעניקים כוח מחודש לעיר תל אביב. בצפון העיר, שלאחר קום המדינה ייקרא "הצפון הישן", מתוכננת עיר גנים, ברשת הרחובות שבה נמצאים כיום גם רחוב אבן גבירול, דיזינגוף ובן יהודה. אחת החלקות מיועדת לגינה שכונתית עבור שכונת "אפרים" שבמקום.
בספטמבר 1932 (אלול תרצ"ב) הודיעו כמה תושבים מן השכונה להנהלת העירייה על הקמת ועד שיטפל בהקמת בית כנסת בשכונה – בית כנסת העתיד להיקרא "בית הכנסת המרכזי לשכונות הצפון״.
הרוח החיה מאחורי הקמת בית הכנסת היה אדם בשם אבא כהן, איש ציבור פעיל ומבוגר בתל אביב וממייסדי כבאות האש בישראל. כהן, תושב השכונה, שהיה אז בשנות החמישים לחייו, קיבל מידידו ראש העיר מאיר דיזנגוף את האישור להקמת בית הכנסת. הוא גייס את תושבי השכונה למעורבות בהקמה. איש הרדיו והתרבות מולי שפירא, שמכיר את בית כנסת מילדותו, מספר כי על מקימי בית הכנסת נמנו רבים מן התושבים, דתיים וחילונים – מוכר הפרחים, המורה, הגלריסט והקצב השכונתי. אבן הפינה הונחה ב־1933 על החלקה, שהוסבה מייעודה המקורי, וב־1936, לאחר גיוס התרומות – עמד בית הכנסת על תִלו. הגבאי הראשון של בית הכנסת היה אותה הדמות שדחפה להקמתו – תושב השכונה אבא כהן.
.jpg)
.jpg)
הרב הראשון שמונה לבית הכנסת היה הרב אליהו אהרן מילייקובסקי, שעלה לארץ מברית המועצות ב־1928, לאחר שכיהן כרב בכמה ערים בה. הרב ואשתו שיינדל התקשו להמשיך ולפעול במדינה הקומוניסטית. הוא עלה בהשתדלות בני משפחתו תושבי הארץ, בהזמנת הרבנות הראשית ובעידוד הסתדרות המזרחי.
הרב מילייקובסקי, שעלה בהיותו בן 68, בחר להתיישב בתל אביב. ביתו שכן ברחוב ביירון, כמה בניינים סמוך לבית הכנסת. הוא היה רב בולט ומוביל, ותוך שנים מונה לראש אב בתי הדין בתל אביב, עד לפרישתו לגמלאות בראשית שנות הארבעים. כרב בית הכנסת באותן שנים הנהיג את הקהילה, דרש לציבור והוציא את סדרת ספרי הדרושים שלו "אהלי אהרן". זאת לצד הדאגה לפליטים מאירופה שהגיעו אל בית הכנסת, והיו בהם שאף השתמשו בו למגורים זמניים. בדרשותיו ובשיעוריו שילב רבות מדברי רבו, הנצי"ב מוולוז'ין, ואף מפירושי הרש"ר הירש לתורה, שאז טרם תורגמו לעברית. רגישותו לציבור ניכרת מדרשתו הראשונה, המתועדת בספרו:
.jpg)
.jpg)
בשנת 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, פונה לעירייה הרב שמעון לנגבורט, תושב תל אביב וחתנו של הרב יעקב שפירא, ראש ישיבת וולוז'ין, ומבקש להקים במקום את ישיבת גאוני וולוז'ין ל־15 תלמידים צעירים. במשך כמה שנים פעלה במקום הישיבה ובית הכנסת אף הותאם לצורכי הלומדים. בהמשך עברה למקומות אחרים בתל אביב, ובסופו של דבר השתכנה בעיר בני ברק. נכונותו של בית הכנסת לארח את הישיבה – חרף האתגרים – מעידה על התגייסות בית הכנסת לסיוע ולתמיכה לזקוקים לכך.
בשנת 1947 נפטר הרב מילייקובסקי בשיבה טובה, בגיל 88. "איש האשכולות, גדול בהלכה ובאגדה", נכתב עליון בהספד בעיתון "הצפה", פרי עטו של הרב כתריאל פישל טכורש, "מצטיין באגדה, בסגנונו הבהיר, בסדורו המעניין ובביסוס רעיונותיו על דברי חז"ל ואגדותיהם... פסקי דיניו היו מסודרים ומהקוצעים, התאמץ להשלים בין הצדדים ובחן דיבורו ובנועם הליכותיו השפיע השפעה רבה על קהל המתדיינים [...] דרשותיו בחגים ובמועדים משכו קהל רב. היה מדבר במתינות, בקצב, הולך ומסביר ומבאר [...] מאמריו ודרשותיו ערוכים בטוב טעם, במשפטים קצובים״.
.jpg)
.jpg)
יורשו של הרב מילייקובסקי בכהונה היה הרב מנחם מאיר ציוני, שדמותו מזוהה יותר מכול עם ההיסטוריה של בית הכנסת לאורך השנים. הרב מנחם ציוני היה בנו של הרב ניסן בן ציון ובן דודו של הרב יוסף שלום אלישיב, ממנהיגי העולם החרדי. שם המשפחה המקורי היה שמושקוביץ, אך הוחלף לציוני. הרב ציוני למד בישיבת חברון ובישיבת היכל התלמוד והוסמך בידי הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב הראשי לארץ ישראל באותן השנים. עוד טרם מינויו לתפקיד רשמי נודע בשיעוריו המרתקים, וגם בבית הכנסת עצמו מסר שיעורים בגמרא לציבור הרחב, שיעורים שבהם התרשם ממנו הרב מילקובסקי. בדרשותיו ובשיעוריו של הרב ציוני ניתן מקום של כבוד לתורת הנצי"ב מוולוז'ין, ובמיוחד לפירושו "העמק דבר" על התורה, שממנו הוציא פנינים רבות.
עם מינויו זכה לברכות רבות מרבנים בכל רחבי העיר והארץ.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
"הוא היה אדם מיוחד," מספר עליו נכדו, הדיין הרב בן ציון ציוני. "הוא היה מסור מאוד לבית הכנסת ולמתפללים, מגיע תמיד לפני הזמן והאחרון שיוצא. הוא העניק כבוד לכל אדם שדיבר אִתו, הקשיב לכולם עומק. הייתה לו אצילות מיוחדת ומאור פנים גדול, ביטוי לשיטת סלבודקה שהלך בדרכה. הוא מעולם לא שלף מהשרוול. כל מילה שהוציא מפיו הייתה ביישוב דעת, לאחר שיקול ומחשבה.״ "מתפללי בית הכנסת היו מתייעצים עמו על כל דבר בחייהם: צוואות, חלוקות רכוש. הוא היה רב קהילה מהדור הישן." במקביל לכהונתו כרב בית הכנסת כיהן הרב ציוני כדיין בבית הדין הרבני בתל אביב, ועם השנים מונה לאב בית הדין. הרב ציוני קנה לו שם ומומחיות בין־לאומית בדיני גיטין, ושמעו יצא למרחוק. ידוע הסיפור על מעורבותו בהכנת הגט ליונתן פולארד מאשתו הראשונה, דבר שהיווה אתגר עבור דיינים רבים. אף לאחר פרישתו לגמלאות ממשרה זו הועסק בחוזה אישי בשל מומחיותו. נכדו, הרב בן ציון ציוני, שימש אותו בהכשרתו לדיינות.
.jpg)
.jpg)
במלחמת השחרור נלחמו רבים מהמתפללים ומבני משפחותיהם בשדות הקרב. הדבר מעיד על מעורבותו הרבה של ציבור המתפללים בחיי היישוב באותם הימים. בקיר הדרומי, בסמיכות לכניסה לבית הכנסת, הוקם לפני שנים יד ושם לנופלי מלחמת השחרור, ובו מונצחים גיבורים מחללי הל"ה והנופלים בפלוג'ה, במאבק על הרדאר ועוד. האבן על הקיר מזכירה את אותם רגעים בחיי בית הכנסת והיישוב כולו שבהם חברו יחד תקומת ישראל וההקרבה למענה. וכך מסכם הכיתוב בתחתית לוח ההנצחה:
״נשא בגאון את זכר בנינו – גבורינו שכוננו בדמם את מדינת ישראל״.
בתחתית הלוח נוסף שמו של סמ"ר גד נויס, שנפל במלחמת יום כיפור, אשר אביו, אשר נויס, שנלחם גם הוא במסגרת הצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה, היה מבאי בית הכנסת הקבועים. בהמשך, עם ריבוי הנופלים והנפטרים, הוצבו שמות חללי בית הכנסת וכלל הנפטרים מן הקהילה על לוחות בקיר הצפוני. בית הכנסת היה יקר ללבן של משפחות החללים, שהקפידו לפקוד אותו במהלך השנים.
בתיק הבניין של בית הכנסת במסמכי עיריית תל אביב, שבו מופיע בית הכנסת בכתובת הבניין ביירון 23 (הרחוב שחזיתו הקודמת) של בית הכנסת פונה אליו) ניתן להיחשף, דרך התכתבויות ופרוצדורות, להתפתחותו ההדרגתית הפיזית של בית הכנסת. בתיק מופיעים תכנוני הקומה בראשיתה, תכנונים סניטריים, התכתבויות על הוספת גזוזטרה לצורך בניית סוכה ועוד –כולם מתעדים את התהליכים הפיזיים שעברו על הבניין עד שהגיע לצורתו כיום.
מתפללים ותיקים בבית הכנסת מספרים על חזנים שהגיעו בליווי מקהלה לימי החג. על זהות החזנים הודיעו מודעות ברחובות ובעיתונות המקומית. אחד החזנים שהגיעו היה בנימין זאב מונק, תלמידם של החזנים נפתלי הרשטיק ואלי יפה. חזן נוסף שהיה מגיע לבית הכנסת בליווי מקהלתו היה פנחס בראון, שעוד מילדותו הוגדר כ"ילד פלא". החזנים הרחוקים שוכנו במלון והגיעו להתפלל בבית הכנסת עם חברי המקהלה. הדבר מעיד על איתנותו של בית הכנסת.
בחגי תשרי באותם הימים לא רק שלא ניתן היה למצוא מקומות פנויים בבית הכנסת, אלא שהיה צורך לרכוש מקומות אף בכיסאות המתקפלים שנוספו לצד הספסלים הקבועים, על מנת לאפשר לכל החפצים להתפלל באולם בית הכנסת. כך היה אף לאחר שיפוץ ובניית גזוזטרות שהרחיבו את חלל בית הכנסת. אישים חשובים ובולטים התפללו בבית הכנסת במהלך השנים, ובהם ד"ר יצחק קויש, מנהל בית החולים איכילוב, אביו של האלוף שייקה גביש, שלמה סולומון אדיר, שניהל את מגרש בלומפילד ובתו הספורטאית אילינה אדיר שייצגה את ישראל באולימיפיאדה, סגן ראש העירייה צבי קלמנטינובסקי, ד"ר יחזקאל פולרביץ (אבי שב"י מאור) אסיר ציון לשעבר ורופא הצוללת דקר ועוד רבים אחרים.
בליל שבת היה נהוג לעשות קידוש לילדים, וכל ילד וילדה קיבלו גביעי כסף קטנים ואישיים עבורם. נערים חתני בר מצווה זכו לקבל מבית הכנסת שי מיוחד גביע מיוחד וספר תורה חרוט ובו הקדשה מבית הכנסת. האירוע נחגג במרפסת הפתוחה בקומה השנייה, כשהנשים מעלות למעלה את הסירים המלאים ("היה קצת קשה", מספרת שושנה פריידין, מתפללת ותיקה). מולי שפירא זוכר גם מעשי משובה כמו קשירת הציציות של הרב ציוני לכיסאו. ימים אלו היו ימי פארו של בית הכנסת, ששמו יצא למרחוק. העיתונים דיווחו של שיעורים ודרשות, בתפילות המה בית הכנסת מקולות מתפללים מכל הגילים ודמויות רבות מתל אביב על כל קצות הקשת הדתית הגיעו אל המקום.
אחד האירועים הזכורים למתפללים הוותיקים הוא מלחמת יום כיפור. עומס גדול בבית הכנסת, כמו בכל חגי תשרי. מתפללות ומתפללים רבים במעברים, על הכיסאות המתקפלים הפזורים באולם. השקט שברחוב הופך במהרה להמולה – כלי רכב צבאיים רבים נוסעים לכוון שדה התעופה שדה דב, הסמוך וצפון. מתפללים עטופים בטלית עולים על משאיות אל שדה הקרב.
אשת התקשורת מוריה קור, שהתפללה בבית הכנסת כילדה וכנערה בשנות השמונים והתשעים, זוכרת את דמותו של הרב ציוני כורע בראש השנה מול סבה, ששר בקול בצלילי החזנות מלטביה, כאילו עומדים לפניו בני משפחתו מריגה שנרצחו בשואה. "הרב ידע שמתי המעט שעוד מתקבצים בבית הכנסת פותחים טלוויזיה כשהם חוזרים הביתה ורצים בים בשבת בבוקר, אבל כולם הוקירו אחד את השני״.
חלפו שנים, והרב ציוני הוביל בגאון את בית הכנסת. גם לאחר אירוע מוחי קל שעבר, המשיך להגיע לכל התפילות בכיסא גלגלים. בשנת 2009 נפטר לבית עולמו, לאחר למעלה משישים שנות כהונה בבית הכנסת והשפעה רבה על דורות של מתפללות ומתפללים רבים, שעד היום מספרים על שיעוריו, דרשותיו ומעורבותו בחיי בית הכנסת.
.jpg)
.jpg)
בחלוף השנים, עם הזדקנות האוכלוסייה, שינויים חברתיים ותרבותיים ושינוי אופי השכונה, הלך בית הכנסת והתרוקן. נראָה שימי התפארה, שבהם לא ניתן היה למצוא מקום פנוי בבית הכנסת בשבתות ובחגים, חלפו. גבאים שנשאו בנטל כבר שנים פרשו. לעתים, כך מספרים הוותיקים, הורכב המניין בשבתות ממתפללים אקראיים ש"נתפסו" ברחוב. היה מי שניצל מציאות זו: על בית הכנסת השתלטו גורמים עבריינים וחלה בו דעיכה כלית. המצב הידרדר עד כדי כך שבשלב מסוים אף נותקה אספקת החשמל לבית הכנסת, והמתפללים שנותרו בו נאלצו להשתמש בתאורת חירום.
אולם המצב השתנה משמעותית. זה קרה בזכות מעורבותם של גורמים רבים, שהתגייסו למען בית הכנסת. ניתן למנות עליהם את מולי שפירא, שגדל כאמור בבית הכנסת וסיפר על המציאות העגומה בתכנית הרדיו שלו, דבר שהביא לעניין מחודש בו; אישה אלמנה מבית אבות שפקדה בקביעות את הקידוש בבית הכנסת והשאירה בצוואתה סכום מכובד לשיפוץ בבית הכנסת; ועוד אנשים ונשים רבים שגילו עניין בהחייאתו של המקום. לאחר תהליך ארוך, בית הכנסת שב לידיהם של המתפללים הוותיקים, התאפשר שיפוץ משמעותי ותיקון – ומאז החלה פריחה מחודשת.
הכולל הפועל בבית הכנסת, שהחל לפעול בו בראשית שנות האלפיים, היה אחד הגורמים שהביאו לפריחה המחודשת. בכולל, שהקים נכדו של הרב ציוני, למדו אברכים לרבנות ודיינות. עם השנים התאחד הכולל עם בית המדרש "שירת דבורה". בשנים האחרונות הוא שב לפעול בבית הכנסת, בהובלתו של הרב צבי קנול. באותן השנים הצטרפו קבוצות נוספות אל בית הכנסת, קהילות דתיות מגבעת שמואל שהגיעו במיוחד בשבתות, חניכי ישיבות "אש התורה" שהגיעו בהמוניהם, עולים מחו"ל שקבעו את מושבם בתל אביב במקום בית, ועוד.
בשנת 2011 זכה בית הכנסת למתנה מיוחדת שהעניק זוכה תכנית הטלוויזיה "הישרדות" נתן בשבקין. נתן התחייב לתרום ספר תורה אם יזכה בפרס בתכנית – ולאחר שזכה אכן הגשים את הבטחתו. ספר התורה הוכנס לבית הכנסת באירוע חגיגי ומרגש, שאליו הגיע אף הרב הראשי לתל אביב, הרב ישראל מאיר לאו. הדבר תרם גם הוא תרם לתחייה המחודשת.
כיום בית הכנסת שב ופועל כמוקד קהילתי עבור תושבים רבים, מזכיר את ימי גדולתו של בית הכנסת במאה הקודמת – ועם זאת צועד בנתיבי הזמן ומותאם לזמן ולאוכלוסייה. אין ספק כי הנחישות, ההתמדה והאמונה, לצד האכפתיות והמעורבות של רבים שנהנו מבית הכנסת במהלך חייהם, הביאו לחידוש פניו של בית הכנסת אחרי שנים לא מעטות של שקיעה; אין ספק בדבר התרומה של המתפללים והמתפללות המגוונים שהצטרפו בשנים האחרונות לכתיבת הדפים הבאים בסיפורו של בית הכנסת.
אנו שמחים בכך, ומקווים, יחד ובעזרת הציבור, להמשיך ולחזק את בית הכנסת המרכזי לצפון, ובשמו הידוע "126", כמוקד קהילתי שוקק חיים בשכונה ובעיר.
